"אפשר לחיות את החיים רק על ידי הסתכלות קדימה ואפשר להבין אותם רק על ידי הסתכלות אחורה."
בחר שפהה
תוֹרַת הַנִסתָר
חניכה – האישה והאדמה.
אנו מציגים מאמר זה בין הראשונים באתר שלנו, כי התרומות של ספרד וצרפת ליהדות הן דבר שנגלה במהלך עבודתן של שתי הקרנות. האישה היא זו שמגדירה את יהדותו של הפרט וזהו משהו בלתי נע וטרנסצנדנטי.
כבוד לספרד (8)
החניכה – האישה והאדמה
חניכת האדם, או המשך הדרך הפנימית, היא תהליך שתמיד היה שייך לכמה נשמות מיוחסות ורוחניות שהעזו להכיר בעצמן.
היצורים המיוחדים הללו היו קיימים בכל עת ומתוכם צצו הרעיונות שהיו מסוגלים להניע את העולם.
פילוסופים ורוב התיאולוגים הרשמיים הם רק חסידים של הישויות הרוחניות הללו שחיפשו מעבר לחניכה.
המשך הדרך הפנימית היא הדרך המפרכת שהאדם לפניו, והזוהר הוא יסוד המבהיר את התחושה המציפה חניך. אנו מוגדרים על ידי האתיקה של חניך, דרך ראייה יהודית של חיים ורגשות אנושיים.
פוליטיקה היא דרך לתרגם למציאות את האידיאלים העולים מכמה מהרעיונות הללו שהאתיקה הזו מציעה לנו.
פוליטיקה ראויה לשבח עוד יותר כשהיא הופכת למכשיר להבראת חברות או לאפשרויות אבודות המסוגלות לשפר את הקיימות, כאשר אלו נוצרו, לא רק מהתמודדות עם זרמים אלא ממעשי אלימות והכנעה של זרמים מסוימים כלפי אחרים.
הצבע הכחול של הקופטים, הצבע הלבן של האלביגנזים, הצבע האדום של הדם הם אלמנטים שהגיעו מלבושיו של הכהן הגדול והשתקפו ב-TORA וששימשו אנשים יזומים לפיתוח שפה נסתרת. ניתן לפרש רק על ידי אלה שהשיגו הבנה, לא תמיד הידע של מה זה מייצג.
כוכב 5 הקצוות של שלמה. הכוכב בעל 6 הקצוות, המרכיב הייחודי של מגן דוד ויהדות.
הכוכב בעל 8 הקצוות של הערבים הם אלמנטים נוספים המשמשים גם חניכים כדי להביע את הידע שלהם לגבי השליטה באנרגיות באמצעות סמלים.
התלמוד מוגדר כמסורת שבעל פה. זה ידוע בתור ההסבר המועבר בעל פה מדור לדור על ידיעת התורה.
התלמוד אינו אלא הביטוי בחוקים של אותו ידע שהופך לסדרה של חוקים שצריכים לשרת אותנו לפיתוח אורח חיים המסוגל לקרב אותנו להכרת הבריאה, התפתחות החברה ושל כל אחד מהם. מאיתנו וחיים גבוהים יותר. הקבלה היא אלמנט הביטוי של היזום.
כדי להבין את המשמעות של מקווה פולחן קטן, שזה מה שפירושו של בנואלו, כלומר המקווה היהודי, וללא יזומים, אנו הולכים להשתמש בכמה רעיונות שכבר הובעו על ידי מורי רבנים חשובים. המקווה הוא מקווה פולחני שבאמצעותו אישה מטהרת את עצמה לפני הכניסה למעגל חיים חדש.
זה כמובן אומר שלנשים ולכל מה שמתמקד בהן יש חשיבות חיונית ביהדות.
אברהם הוא שהנהיג את המקווה לנשים ואת ברית המילה לגברים.
למה המקווה?
ניתן לחלק את המצוות המצויות בתורה לשלוש קטגוריות עיקריות:
הקטגוריה הראשונה מתייחסת למה שאנו יכולים לכנות חוקים מוסריים ואתיים. הם ידועים בשם משפטים שפירושו "משפטים".
הקטגוריה השנייה שוקלת מצוות אחרות, שלמרות שאינן הכרחיות מבחינה מוסרית, ממלאות צורך חשוב מבחינת חיזוק היהדות. למשל: החגים והטקסים הנלווים אליהם.
הקטגוריה השלישית היא הקשה ביותר להבנה. הוא מורכב מחוקים ומצוות שאין להם סיבה נראית לעין לקיומם.
הדוגמה הטובה והידועה ביותר היא הלכות התזונה שאין להן סיבה מפורשת לא בספרות התורה או התלמודית.
מצוות אלו משמשות לחיזוק הקשרים בין אלוהים לאדם, אך הדרך שבה הם עושים זאת אינה ברורה בשום פנים ואופן.
החוקים הנכללים בקטגוריה זו של מצוות ידועים בשם "יוקים" שמתורגם מילולית ל"גזירות".
אלו מצוות שעלינו לציית להן כגזירות אלוהינו בין אם אנו מבינים את נימוקיו ובין אם לאו. אחת המצוות החשובות ביותר הנכללות בקטגוריה השלישית הזו היא המקווה. ברור שקטגוריית מצוות זו היא הקשה ביותר לקיים.
התלמוד אומר לנו כי אלו ההלכות ש"יצר הרע (יצר הרא) ואומות העולם מבקשים להפריך".
אי הבנת הסיבות לעשות משהו מפתה אותנו למצוא תירוצים לא לעשות את זה.
כשזה מגיע להסביר את הדת היהודית ללא-יהודים, מה שהכי קשה להצדיק הם החוקים שאין להם סיבות ברורות לביצוע.
הגשמתו מייצגת מעשה של אמונה.
בימי קדם, אחד משימושיו העיקריים של המקווה היה לטיהור פולחני.
היו סיבות רבות שהובילו אדם להיות ג'יימש (טמא טקסית). הדבר המשמעותי ביותר בטומאה כזו הייתה העובדה שלאדם בתנאים כאלה נאסר להיכנס לשטח בית המקדש בירושלים. הפרת איסור זה נענשה בחומרה.
התורה מדברת על עובדות רבות שמובילות אדם להיות ג'יימש, "טמא טקסית", ועל תהליכי הטהרה השונים.
תרומות ספרד ליסודות היהדות
התלמוד הוא יצירה שעיקרה אוסף דיונים רבנים על הלכות יהודיות, מסורות, מנהגים, נרטיבים ואמרות, משלים, סיפורים ואגדות. זהו קוד אזרחי ודתי עצום, שנערך בין המאה ה-3 ל-5 על ידי חוקרים עבריים מבבל וארץ ישראל.
הוּאתַלמוּדלבבל יש גמרא, שהיא ניתוח רבני וביאור המשנה, מחולקת ל-37.אמנות(מסכות). הוּאתַלמוּדלירושלים יש גמרא ב-39אמנותתלמוד.
בּוֹתַלמוּד, ספר הקודש ליהודים, שקשור לחלק הדתי (החרדי) של היהדות, החלומות שימשו כשיטה ניבוית ונבואית. משהו דומה מוסבר ב-קבלה, ספר בן 5,000 שנה, לפני התַלמוּדואשר בעברית פירושו "לקבל".
המשנהאוֹמשנה(מעברית מִשְׁנָה, 'לימוד, חזרה') הוא גוף פרשני של חוקים יהודיים מלוקט, האוסף ומגבש את המסורת היהודית שבעל פה שפותחה במשך מאות שנים מימי התורה או החוק הכתוב, ועד לקידודה בידי רבי יהודה הנשיא (נקרא גם הנסיך).
היוצרים של מה שיתוקן כ-תַלמוּדמירושלים, היו רבי חנינא ורבי אושעיא. אמנם הנוסח שלתַלמוּדירושלים התקיימה במקביל למקבילתה, התַלמוּדשל בבל, המחקר שלה הקשה הרבה יותר על ידי השלטונות הרומאים.
בצרפ"ת הוקם בית ספר תלמוד.
בעצם, הקבלה(מִלָהמה זה אומר'לקבל') היא מערכת של פרשנות מיסטית ואלגורית של התורה.
הוּאזוהר(זהרזהר, "הדר") הוא, יחד עם ספר יצירה, הספר המרכזי של הזרם המקובל, שנכתב על ידי שמעון בר יוחאי במאה ה-2, או על ידי משה דה לאון במאה ה-13.
הנקודה הטובה שהאדם מוצא בעצמו היא חלק מהשכינה, שהרי כל הטוב נובע מהקדוש ברוך הוא. התורה, העם היהודי והקדוש ברוך הוא, הם יחידה אחת (זוהר, הקדמה). אז כשיש נקודה טובה ביהודי - מצווה או מעשה טוב - הטוב הזה מתאחד לגמרי עם הקדוש ברוך הוא. כי "טוב ה' לכל" (תהלים ל"ד, ט) וכן כתוב: "הבט וראה כי טוב ה'" (תהלים ל"ד, ט). כל טוב שקיים, בכל צורה שהוא מופיע, באמת נובע מהקדוש ברוך הוא.
הזוהר, או ספר ההסבר השני של הקבלה, נקרא בצדק "תנ"ך" של המקובלים. לגבי מחברו, שתי נקודות מבט קיימו מאז ימי קדם:
- המסורת הקבלית טוענת שהיא נכתבה בארמית על ידי רבי שמעון בר יוחאי, תנאים חכמים מתקופת המשנה (דין יהודי בעל פה).
- עם זאת, בשל היבטים מרובים, כגון אי מצוטט בתלמוד, יש ויכוח על מחברו, מאמינים כי מחברו היה הפילוסוף היהודי והרב מואיז דה לאון (בעברית משה בן שם-טוב די-ליאון) , הידוע גם בשם Moisés de Guadalajara. הוא היה פילוסוף, יהודי, ספרדי ורב.
- הוא הוקם במולדתו גוודלחרה, כתב כעשרים וארבעה כתבים על קבלה ובשנת 1286 מסופר שכבר השלים חלק גדול מהזוהר, כולל גרסה אחרת של המדרש.
- Moisés de León טען כי הוא מבוסס על כתבי יד עתיקים של המיסטיקן שמעון בר יוחאי (המאה השנייה), שכן באותה תקופה היה מקובל מאוד בקרב סופרים יהודים לייחס את ספריהם לסופרים קלאסיים. מסיבה זו, מחלוקת על חיבורו או שיתוף הפעולה שלו עם בר יוחאי. חוקרים כמו ישעיהו ליבוביץ' מייחסים את מחברו למואיז דה לאון.
העבודה מחולקת למספר מסכתות ומנתחת את הטקסטים המקראיים כדי לחלץ את משמעותם הנסתרת. היקום מחולק בין אימפריות האור והחושך, כל אחת מהן מורכבת מעשר ספירות.
הזוהר הוא עבודת היסוד בספרות המחשבה המיסטית היהודית המכונה קבלה (או קבלה).
זוהי קבוצת ספרים הכוללת פירושים על ההיבטים המיסטיים של התורה (חמשת ספרי משה) ופרשנויות למקרא וכן חומר על תיאולוגיה, תיאוסופיה, קוסמוגוניה ופסיכולוגיה מיסטית.
הזוהר מכיל דיון בטבעו של אלוהים, מקורו ומבנהו של היקום, טבען של הנשמות, הגאולה, יחסי האגו-חושך והאיחוד של "האני האמיתי" עם "אור אלוהים". הקשר בין "אנרגיה אוניברסלית" לאדם.
פרשנותו לכתבי הקודש יכולה להיחשב כצורה אזוטרית של ספרות רבנית המכונה מדרש, שיטת לימוד וניתוח של כתבי הקודש המפתחת את ההבנה והפרשנות של התורה הקדושה.
הזוהר הופיע שוב במאה ה-13, ופורסם על ידי סופר יהודי בשםמשה מליון.
מואיז דה לאון ייחס את העבודה לשמעון בר יוג'אי, רב שלהמאה ה-2שחי בתקופת הרדיפה הרומאית, ולפי המסורת היהודית הסתתר מהאימפריה הרומית במערה, ובמשך 13 שנים התמסר ללימוד התורה עם בנו רבי אלעזר. בתקופה זו הוא קיבל השראה מהנביאאליהולכתוב את הזוהר. זה מתיישב עם הטענה המסורתית של תומכי הקבלה שהיא חלק נסתר מהתורה שבעל פה.
דעת הרוב הדתי ביהדות הרבנית המסורתית הייתה שתורות הקבלה התגלו על ידי אלוהים לדמויות מקראיות, כמו אברהם ומשה (משה רבנו), וכי הן הועברו בעל פה מימי המקרא ועד לכתיבתן על ידירַבשמעון בר יוחאי או מואיז דה לאון.
גרשם שלוםעושה ניתוח אקדמי של הזוהר וחשב על כךמשה מליוןהוא היה מחבר היצירה. עם זאת, עבור קבוצות יהודיות ולא-יהודיות העוסקות ולומדים קבלה, מדובר בסוגיה משנית, שכן עמדה כזו או אחרת לא אושרה במלואה.
חלק מהמגזרים היהודיים, בעיקר לא אורתודוקסיים, תואמים דעות כמו זו של גרשם שלום. עם זאת, הזוהר ממשיך להסתכל בפרספקטיבה מעשירה המקדמת משמעות מעשית יותר ליהדות המודרנית. תרומה מהותית כמו רבים אחרים מספרד.
טבילה במקוה היא מעשה טהרה, הנדרש בכל המקרים.
דיני הטהרה והטומאה משתייכים לקטגוריה השלישית של מצוות המכונה "חוקים" (גזירות ללא סיבה נראית לעין).
יש לקחת חוקים אלו כמעשה אמונה, וכפי שאומרים החכמים: "המת כשלעצמו אינו מחלל והמים כשלעצמם אינם מטהרים".
אבל הקב"ה הוא שאמר: נתתי פקודה וגזרתי גזירה ואין אדם יכול להפר את גזרתי.
אנו מסיקים מדברים אלו שהמקווה מרמז על מידה מסוימת של טהרה רוחנית.
נראה בהמשך למה אנו מתכוונים בטהור (טהור) וטמא (ג'מש) ביחס לגברים ולנשים.
בדרך כלל אנו מחשיבים מים כאלמנט מטהר. אם אדם מלוכלך פיזית, טבעי לנקות את עצמו במים.
כתוצאה מכך, כאשר אנו חושבים על טיהור וטיהור במובן הרוחני, היינו משתמשים גם במים כחומר מטהר.
זהו תנאי מיוחד של המקווה המאפשר לנו להיטהר מבחינה רוחנית, בדיוק כפי שאנו עושים מבחינה גופנית.
אם נתבונן יותר מקרוב בתורה, נגיע למסקנה שלמקווה יש משמעות עמוקה יותר מאשר טהרה פשוט, במיוחד בשני תחומים מיוחדים.
התחום הראשון כרוך בהקדשת אהרן ובניו לכהנים, כלומר כוהנים, שהתרחשה זמן קצר לאחר היציאה ממצרים. את המצב המיוחד הזה של כהנים הם שמרו עד היום. כהן הוא מישהו שניתן לאתר את שושלתו ישירות לאהרן בשורה רצופת.
התורה מגלה לנו שהשלב הראשון בהקדשת אהרן היה טבילה במקווה.
במקרה זה הטבילה לא רמזה על טהרה אלא על שינוי מעמד (מצב רוחני) שמשמעותו למעשה העלאת מעמדו.
אהרון ובניו היו במקורם אותו מצב רוחני כמו כל מצב אחר, אך עם טבילתם במקווה הם השיגו את המצב החדש של כהנים, כלומר כהנים.
התחום השני בו נוכל לראות שיש למקווה משמעות מיוחדת הוא בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש.
החלק המכריע ביותר בשירות זה שבוצע במקדש העתיק היה כניסתו של הכהן הגדול (כהן גדול) למקום הקדוש ביותר "החדר המיוחד של המקדש בו נשמר הארון ובו לוחות האבן המקוריים שקיבל משה".
זו הייתה התקופה היחידה בשנה שבה הורשה לבן אדם להיכנס לקודש הקודשים. הכהן הגדול היה צריך ללבוש בגדים לבנים מיוחדים לפני שנכנס למקום הקדוש ביותר.
לאחר שעזב את המקום היה לובש שוב את בגדי הזהב שנהג ללבוש במשך כל השנה.
ביום הקדוש ביותר הכהן הגדול היה צריך להיכנס פעמיים למקום הקדוש ביותר.
זה ידרוש בסופו של דבר 5 החלפות לבוש, מכיוון שהוא יצטרך להתחיל ולסיים את הטקס כשהוא לובש את בגדיו הזהובים. לפני כל החלפת לבוש כדאי לטבול במקווה.
הכהן הגדול לא היה טמא או טמא. הוא למעשה חווה שינוי במעמדו (מצב רוחני) וזה מסומל באמצעות החלפת הלבוש. שינוי מעמד זה הושג באמצעות טבילה במקווה.
הטבילה שמתבצעת בתהליך הטיהור הטקסי כרוכה באותו מושג. המים לא מנקים את הלכלוך. למעשה, המקווה משנה את מצבו הרוחני של הפרט והופך אותו ממצב ג'יימס (טמא) למצב של טהור (טהור).
ברור שטיהור זה הוא יותר שינוי מצב מאשר תהליך ניקוי.
התלמוד קובע: "ברגע שהמתגייר טובל ואחר כך עולה ממי המקווה, הוא נחשב ליהודי לכל דבר.
המקווה מייצג את רחם האם. כשאדם נכנס למקווה זה כאילו חזר לרחם האם וכשהוא יוצא זה כאילו נולד מחדש. בדרך זו הוא מגיע למצב חדש לחלוטין.
רחם האם הוא מקום מנותק לחלוטין מכל מושג של טומאה. אין דרך לטמא את הילד בזמן שהוא ברחם.
זיהוי המקווה עם השליה מתבהר עוד יותר מכך שהתורה מתארת את המצב הפרימיטיבי ביותר בעולם בצורת מים.
בפסוקים הראשונים של התורה אנו מוצאים את בראשית א-ב.-:
"הארץ הייתה חסרת צורה ומשובשת, חושך היה על פני התהום, ורוח ה' נשבה על פני המים".
ביום השני לבריאה "נפרדו המים העליונים מהמים התחתונים".
לבסוף, ביום השלישי, התקבצו המים ויצרו את הימים כדי שיבשה תוכל לצאת.
במובן מסוים מים מייצגים, אם כן, את שליית הבריאה. כשאדם טובל במקווה, הוא מציב את עצמו במצב שבו העולם עוד לא נולד, נכנע לכוח היצירה המוחלט של ה'.
נוכל להסיק זאת באמצעות האטימולוגיה של המילה "מים", שפירושה בעברית מים. השורש "מא" פירושו "זה".
כשאדם טובל את עצמו במים, הוא מבטל את האגו שלו ושואל את עצמו: "מה אני?"
האגו הוא מהות הקביעות, ואילו המים הם מהות הקביעות.
כאשר אדם מוכן להחליף את האגו שלו בשאלה, הוא גם מוכן להיוולד מחדש עם התשובה שלו.
כמו כן ובאופן פרוזאי יותר, נחשב הרעיון שכאשר אדם נכנס למים, הוא מוצב בסביבה שבה הוא אינו יכול לחיות. אם הוא יישאר שקוע לאורך זמן, הוא ימות מחוסר אוויר.
הנשימה היא עצם החיים, ולפי התורה אדם המפסיק לנשום אינו נחשב עוד בין החיים.
מסיבה זו כאשר אדם טובל במקווה הוא נכנס לרגע לתחום הלא-חיים, ונולד מחדש כאשר הוא יוצא ממנו.
לפיכך לא ניתן לערוך מקווה בשום אמבטיה, אלא יש לבנות אותו במיוחד (אלא אם כן הוא מבוצע ישירות בים, באגם או במעיין טבעי), שכן הוא מייצג קבר.
כאשר אדם צולל הוא נכנס לתחום הלא-חי וכאשר הוא מגיח הוא חוזר ומגיח עם מצב חדש.
המחשת המקווה כרחם אימהי וכקבר אינה סתירה.
שניהם מקומות שבהם אתה לא יכול לנשום והם גם נקודות קצה של מחזור החיים.
המונח Kever בעברית פירושו בדרך כלל קבר, אך לפעמים משמש גם במשמעות "רחם".
שתיהן הן נקודות מעבר במחזור לידה-מוות וכאשר מישהו עובר באחת מהן, הוא מגיע לסטטוס חדש לחלוטין.
כעת עלינו לזכור שמדריג, בערבית, פירושו "חריץ מים באדמה" וגם "רחם" (כפי שמדי פעם משתמשים בו בעברית).
לפיכך, במובן מסוים המים מייצגים את שליית הבריאה. כאשר אדם טובל במקווה, הוא מציב את עצמו במצב שבו העולם עוד לא נולד, נכנע לכוח היצירה המוחלט של ה'.
לפיכך המקווה הוא ומייצג גם התחדשות וגם לידה מחדש.
הדרך הטבעית ביותר לקבל מקווה היא בים.
נידה
השימוש הנרחב ביותר במקווה נועד לטיהור נשים לאחר הווסת.
על פי הגדרת התורה, לאישה יש מצב (מעמד) של נידה מרגע הופעת הווסת ועד שהיא שוקעת במקווה.
כתוצאה מכך, התורה קובעת כי: ויקרא 15.19.- "כאשר לאישה יש דליפת דם שמקורה בדם שמסתובב בגופה, היא תהיה נידה, למשך 7 ימים."
אישה שומרת על מעמד זה עד שהיא שוקעת במקווה.
המונח נידה מגיע מהמילה נדאד, שפירושה נסוג או מופרד. המילה עצמה מציינת שהאישה חייבת לוותר על כל מגע פיזי עם בעלה.
המונח נידה אינו מתייחס למחזור אלא לצורך בהפרדה. שינוי המעמד באישה מתרחש באמצעות טבילה במקווה.
ויקרא 18.19.- אין לגשת (אפילו) לגלות ערומה של אישה שהיא טמאה בשל מעמדה כנידה.
ויקרא 18.20.- אם גבר ישכב עם אישה שהיא נידה ויגלה את ערומה, שניהם יהיו מבודדים מהקהילה. עונש קארט, כלומר זהה לזה שחל על גילוי עריות בין אח לאחות.
לאחר ספירת 7 ימים נקיים, על האישה לעבור תהליך טיהור פולחני רגיל.
נאמר בבירור בתורה שבעל פה שיש לטבול נידה במים.
אנו יכולים לראות שהנביא מקבל זאת כמובן מאליו כאשר הוא קובע (זכריה יג.א) "ביום ההוא תיפתח מעיין לכפרה ולנידה של בית דוד ויושבי ירושלים.
מכאן ברור שהעובדה שנידה חייבה טבילה לטהרה הייתה דבר שהתקבע היטב.
בספרד ובצרפת שוחזרו שני הספרים השניים והשלישיים בחשיבותם ביהדות. זוהר ותלמוד.
אותו דבר קרה עם טיהור נשים על פי חוקי ישראל.
עברית התאוששה והיו לנו פילוסופים וסופרים חשובים שלאט לאט נכיר לכם.
ובארץ זו נפגש שוב העם היהודי לאחר מספר תפוצות שנראה גם במיוחד ביצירותיהם של עמותת בני אל & ישראל ואירופה.